<h1>סמ"ג לאוין סימן קי"ו</h1>
<h2>דף כד:</h2>
אמרינן ביבמות פרק שני שאחד גר שנתגייר לשם אשה ואחד גיורת (אשה) שנתגיירה לשם איש והמתגייר לשם שולחן של מלכים ולשם עבדי שלמה הלכה כלם גרים הם, ולכן קיימו שמשון הגבור ושלמה המלך את נשותיהם אף על פי שנתגיירו לשם דבר אחר, ובירושלמי דסוטה (פ"א ה"ח) אמרינן בעניין דלילה אמר רבי שמואל בר נחמני דרך נישואין היו ואם כן נתגיירה.
<h2>דף מו.</h2>
כשם שמלין ומטבילין את הגרים כך מטבילין ומלין את העבדים הנלקחים מן הגוים לשם עבדות, הלוקח עבד מן הגוי וקדם העבד וטבל לשם בן חורין קנה את עצמו והוא שיאמר בשעת טבילה הריני טובל בפניכם לשם גרות ואם טבל בפני רבו אינו צריך לפרש אלא כיון שטבל נשתחרר, לפיכך צריך רבו לתקפו במים עד שיעלה, וישים עליו משוי כשיעלה להראות שהוא תחת שיעבודו, ואין העבד טובל אלא בפני שלשה וביום כגר שמקצת גרות הוא זה, כשישתחרר העבד צריך טבילה אחרת בפני ג' וביום שגומר גרותו כרבי שמעון בן אלעזר ויהיה כישראל, ואין צריך לקבל עליו עול מצות ולהודיעו עיקרי הדת שכבר הודיעוהו כשטבל לשם עבדות, וכל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה (ע"פ רמב"ם איסו"ב פי"ג הל' י"א—י"ג ע"ש).
<h2>דף מו:</h2>
פסק בה"ג (דף כ"ג ד') דקטן שנולד כשהוא מהול (אינו) [אין] צריך להטיף ממנו דם ברית [מילה], וסובר כמו האמוראים שאומר[ים] כן בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל"ה א'), אבל גר שנתגייר כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית (בה"ג דף כ"ד ג') שסובר שהלכה כרבי יוסי שאומר כן בפרק החולץ (יבמות מ"ו ב') וגם בתחילת פרק הערל (יבמות ע"ב א') חולקים התנאים בגר שנתגייר כשהוא מהול אם נמול ביום או אפילו בלילה אבל כ[ו]לם מודים שצריך הטפת דם ברית, וכן ראוי לחלק בין קטן שלא היה לו ערלה מעולם לגר שהיתה לו ערלה והמילה שעשה בגיותו אינה כלום לכך צריך להטיף ממנו דם ברית. ורבינו חננאל פסק במסכת שבת להפך וכן משמע בפרק רבי אליעזר דמילה (שם) דאמר רבי אליעזר הקפר לא נחלקו בית שמאי ובית הילל על נולד [כשהוא] מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית על מה נחלקו על גר שנתגייר כשהוא מהול שב"ה אומרים אין צריך להטיף ממנו דם ברית (יבמות מ"ו ב' תד"ה דרבי), ויש שם ברייתא אחרת כזו אלא שמסיים בה על מה נחלקו בקטן לחלל עליו את השבת שב"ה (אומרת) [אומרים] אין מחללין, דחיישינן שמא ערלה כבושה היא כרבה שאומר שם כן, כלומר העור דבוק בבשר ומחמת ספק זה אומר שצריך להטיף ממנו דם ברית, ומדקדק רב אלפס (שבת שם) מדאמר רבה שהוא בתראה אהדא ברייתא שמע מינה שהלכה היא, והלכה כרבה לגבי רב יוסף שחולק עליו, הילכך צריך להטיף ממנו דם ברית בחול אבל לא בשבת, וזאת השיב רב האי גאון, וששאלתם נולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית או לא, צריך להתיישב בדבר בנחת ולבדוק יפה יפה בידים (ובמראו') [ובמראית] עינים ולא בברזל, ואין מברכין על המילה אלא אם כן נראית לו ערלה כבושה, ורואין ונזהרין היאך מלים אותו, אם נראית לו ערלה ממתינין לו הרבה ואין חוששין לשמיני שמא יביאוהו לידי סכנה עד כאן לשונו, ומאחר שרב האי גאון ור"ח ורב אלפס בשיטה אחת אין לסור מדבריהם שבקטן צריך הטפת דם ברית.
בפרק שני דמסכת כריתות (ט' א') אומר, שבשלשה דברים נכנסו ישראל לברית במילה ובטבילה ובהרצאת דמים של קרבן, שהרי מילה היתה במצרים שנאמר (שמות י"ב מ"ח) וכל ערל לא יאכל בו ומל אותם משה רבינו, שכולם בטלו ברית מילה במצרים חוץ משבט לוי ועליהם נאמר (דברים ל"ג ט') ובריתך ינצורו, וטבילה היתה במדבר קודם מתן תורה שנאמר (שמות י"ט י') וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם, וקרבן שנאמר (שמות כ"ד ה') וישלח את נערי בני ישראל על ידי כל ישראל הקריבום, וכן לדורות כשירצה הגוי ליכנס בברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ולקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה והרצאת דמים של קרבן ואם נקבה היא טבילה וקרבן שנאמר ככם כגר מה אתם במילה וטבילה והרצאת דמים של קרבן אף הגר כן, ומהו קרבן הגר עולת בהמה או שתי תורים או שני בני יונה ושניהם עולות, ובזמן הזה שאין שם קרבן צריך מילה וטבילה וכשיבנה בית המקדש יביא קרבנו, גר שמל ולא טבל או טבל ולא מל אינו גר עד שימול ויטבול, וצריך שיטבול בפני שלשה כמו שאומר בפרק החולץ (יבמות מ"ו ב'), והואיל והדבר צריך בית דין אין מטבילין אותו לא בשבת ולא ביום טוב ולא בלילה ואם הטבילוהו הרי זה גר (ע"פ רמב"ם איסו"ב פי"ג הל' א'—ו') כדאמרינן בירושלמי (סנהדרין פ"ד ה"ה) דיינין שטעו ודנו בלילה דיניהם דין שנאמר (שמות י"ח כ"ב) ושפטו את העם בכל עת, ובה"ג (דף כ"ד ד') פסק מטבילין בשבת לכתחילה. טבל בינו לבין עצמו אפילו בפני שנים אינו גר, וכן א"ר יוחנן ור"ל בירושלמי (סנהדרין פ"א ה"א) שנים שדנו אין דיניהם דין, ובגר כתיב משפט שנאמר (במדבר ט"ו ט"ו) משפט אחד יהיה לכם ולגר וכתיב (דברים א' ט"ז) ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו (יבמות מ"ו ב' תד"ה משפט) וגר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין שזכות הוא לו כדאמרינן בכתובות פרק ראשון (י"א א'). ואמרינן ביבמות פרק הערל (ע"ח א'), מעוברת שנתגיירה וטבלה אין בנה צריך טבילה (ע"פ רמב"ם שם הל' ז').
בפרק החולץ (יבמות מ"ו ב') אמרינן מי שבא ואמר גר אני יכול נקבלנו תלמוד לומר וכי יגור אתך גר, אתך במוחזק לך כלומר שיביא עדים. ומפרש רבינו יעקב (שם מ"ז א' תד"ה במוחזק וע"ש) במה דברים אמורים [שצריך להביא ראיה שהוא יהודי כ]שאנו מכירים בו שהוא גוי מעיקרו אבל אם אין אנו מכירין בו נאמן במגו שהיה יכול לומר ישראל אני והיה נאמן כמו שהיו חכמים אומרים פרק החולץ (יבמות מ"ה א') לבני אדם שהם פגומים שיגלה או יקח אשה פגומה כיוצא בו ובפסחים פרק ראשון (ג' ב') גבי ההוא גוי דהוה סליק ואכיל פסחים בירושלים ולא היו בודקין אחריו, ומעשים בכל יום שאורחים באים ואין אנו בודקין אחריהם ושותים אנו עמהם יין ואוכלין משחיטתם.
<h2>דף מז.</h2>
תנו רבנן בפרק החולץ גר שבא להתגייר אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דווים וסחופים ומטורפים כספינה המטורפת בים אם אמר יודע אני שכן הוא ואיני כדיי מקבלין אותו מיד, ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות ומודיעין אותו עון לקט שכחה ופיאה ומעשר עני, פירוש שמא יחזור בו מלהתגייר לפי שמקפידין על פחות משוה פרוטה (רש"י ד"ה לישנא) ומודיעין אותו עונשין של מצות ואומרים לו הוי יודע שעד שלא באת לתורה זו אכלת חלב [ודם] ואי אתה ענוש כרת חללת שבת ואי אתה ענוש סקילה, וכשם שמודיעין אותו מקצת עונשין של מצות כך מודיעין אותו מתן שכרן של מצות, ואומרים לו הוי יודע שהעולם הבא אינו צפון אלא לצדיקים השומרים המצות הכתובות בתורה זו ומה שתראה ישראל בצער בעולם הזה טובה צפונה [הוא] להם שאינם יכולים לקבל רוב הטובה בעולם הזה כאומות העולם שמא ירום לבבם ויחטאו ויפס[י]דו שכר עולם הבא כעניין שנאמר (דברים ל"ב ט"ו) וישמן ישורון ויבעט, ואין הקב"ה מביא להם רוב פורענות כדי שלא יאבדו אלא כל האומות כלים ובישראל כתיב (ויקרא כ"ו מ"ד) לא מאסתים ולא געלתים לכלותם, ואין מרבין עליו הזכרת עונשין [ואיומים] ואין מדקדקין עליו שנאמר (רות א' י"ח) ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה (ע"פ גמרא שם ורמב"ם איסו"ב פי"ד הל' א'—ה') ומכל מקום מזכירין לו מקצת עונשין כדי שלא יאמר אחר מכאן אלו הייתי יודע כן לא הייתי מתגייר.
<h2>דף מז:</h2>
ובפרק החולץ (יבמות מ"ז ב') אמר הטעם שמזכירין להם העונשים מפני שהוא טוב לישראל שלא יתגיירו גרים, דאמר רבי חלבו קשים גרים לישראל כספחת שנאמר (ישעי' י"ד א') ונספחו על בית יעקב לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות ולומדים ישראל ממעשיהם (תד"ה קשים), צא ולמד מה אירע במדבר במעשה העגל ובקברות התאוה שהאספסוף היו בהן תחילה (לשון רמב"ם איסו"ב פי"ג הל' י"ח), וגם מתערבין בישראל ואין שכינה שורה אלא על משפחות המיוחסות מישראל, ועוד שבכמה מקומות הזהירה תורה על אונאת הגר ואין אנו יכולין בטוב להזהר על אונאתן (תו' שם), ויש עוד מפרשים (קידושין ע' ב' תד"ה קשים) קשים גרים לישראל כספחת מפני שהקב"ה רואה מעשיהם הטובים שעזבו כל משפחותם וכל טוב[ת] העולם הזה בשביל לעבוד הקב"ה וישראל אין עובדין אותו בלב שלם, ואני ראיתי במדרש (תנחומא לך, ו' ע"ש) אמר ריש לקיש גדולים גרים בזמן הזה מישראל בעמידתן על הר סיני שהם ראו הקולות והלפידים והנפלאות הגדולות ושמעו קול א-להים חיים מדבר [מתוך האש] והגרים לא ראו מדבר זה כלל ובאים בצר ובמצוק להסתופף בצל כנפי שכינה. נחזור לענין ראשון אחר שהודיעוהו הדברים שבארנו [הו' ביבמות מ"ז א'], אם ק[י]בל עליו להתגייר אין משהין את המצוה אלא מוהלין אותו מיד ומשהין אותו עד שיתרפא רפואה שלימה קודם שיטב[י]לוהו מפני הסכנה, נתרפא מטבילין אותו מיד, ושלשה עומדין על גביו ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות (ע"פ רמב"ם שם פי"ד הל' ה'—ו' ע"ש) טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבר ואם אחר כך נשתמד ואחר שנשתמד ק[י]דש אשה צריכה ממנו גט (יבמות מ"ז ב'), ואם היתה אשה, נשים מושיבות אותה במים עד צוארה והדיינין מבחוץ ומודיעין אותה מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות בעוד שהיא יושבת במים ואחר כך טובלת בפניהם והם מחזירין פניהם ויוצאין כדי שלא יראו אותה בעלותה (כשתעלה) מן המים (רמב"ם שם הל' ו').
<h2>דף עב.</h2>
פסק בה"ג (דף כ"ג ד') דקטן שנולד כשהוא מהול (אינו) [אין] צריך להטיף ממנו דם ברית [מילה], וסובר כמו האמוראים שאומר[ים] כן בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל"ה א'), אבל גר שנתגייר כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית (בה"ג דף כ"ד ג') שסובר שהלכה כרבי יוסי שאומר כן בפרק החולץ (יבמות מ"ו ב') וגם בתחילת פרק הערל (יבמות ע"ב א') חולקים התנאים בגר שנתגייר כשהוא מהול אם נמול ביום או אפילו בלילה אבל כ[ו]לם מודים שצריך הטפת דם ברית, וכן ראוי לחלק בין קטן שלא היה לו ערלה מעולם לגר שהיתה לו ערלה והמילה שעשה בגיותו אינה כלום לכך צריך להטיף ממנו דם ברית. ורבינו חננאל פסק במסכת שבת להפך וכן משמע בפרק רבי אליעזר דמילה (שם) דאמר רבי אליעזר הקפר לא נחלקו בית שמאי ובית הילל על נולד [כשהוא] מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית על מה נחלקו על גר שנתגייר כשהוא מהול שב"ה אומרים אין צריך להטיף ממנו דם ברית (יבמות מ"ו ב' תד"ה דרבי), ויש שם ברייתא אחרת כזו אלא שמסיים בה על מה נחלקו בקטן לחלל עליו את השבת שב"ה (אומרת) [אומרים] אין מחללין, דחיישינן שמא ערלה כבושה היא כרבה שאומר שם כן, כלומר העור דבוק בבשר ומחמת ספק זה אומר שצריך להטיף ממנו דם ברית, ומדקדק רב אלפס (שבת שם) מדאמר רבה שהוא בתראה אהדא ברייתא שמע מינה שהלכה היא, והלכה כרבה לגבי רב יוסף שחולק עליו, הילכך צריך להטיף ממנו דם ברית בחול אבל לא בשבת, וזאת השיב רב האי גאון, וששאלתם נולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית או לא, צריך להתיישב בדבר בנחת ולבדוק יפה יפה בידים (ובמראו') [ובמראית] עינים ולא בברזל, ואין מברכין על המילה אלא אם כן נראית לו ערלה כבושה, ורואין ונזהרין היאך מלים אותו, אם נראית לו ערלה ממתינין לו הרבה ואין חוששין לשמיני שמא יביאוהו לידי סכנה עד כאן לשונו, ומאחר שרב האי גאון ור"ח ורב אלפס בשיטה אחת אין לסור מדבריהם שבקטן צריך הטפת דם ברית.
<h2>דף עו.</h2>
כבר בארנו למעלה (ל"ת קי"ב) ששבעה עממין אסורין לבא בקהל אף לאחר שנתגיירו שנאמר (דברים ז' ג') לא תתחתן בם ואמרינן בפרק הערל (יבמות ע"ו א') דבגירותם אית להו איסור חתנות, והדבר ידוע שלא מצינו מי שנתגייר מהם אלא הגבעונים, ואמרינן בירושלמי (קידושין פ"ד ה"א) נתינים יהושע ריחקם כלום ריחקם אם לא משום פסול משפחה, פירוש שאסורין לבא בקהל, שאם תאמר שריחקם משום פסול עבדות שגזרו עליהם להיות עבדים מעתה הבא על הנתינה היא הגבעונית לא יהא לה קנס ושנינו במשנה שלימה (כתובות כ"ט א') שיש לה קנס. יהושע גזר על הגבעונים להיות משועבדים למקדש שנאמר (יהושע ט' כ"ג) חוטבי עצים ושואבי מים לבית א-להי תלה שעבודם במקדש, לכך נקראים נתינים לפי שנתנם לעבודת המקדש, ואם לא היתה כאן אלא גזירת יהושע כשחרב המקדש בראשונה לא היה עליהם שום שעבוד אלא בא דוד וגזר עליהם שעבוד לישראל אף שלא בזמן הבית וכן מפורש בעזרא (ח' כ') ומן הנתינים אשר נתן דוד והשרים לעבודת הלוים נתינים מאתים ועשרים, הרי שקרויין נתינים אף בגולה, ולמה גזר עליהם לפי שראה עזות ואכזריות שהיתה בהן בעת שבקשו שבעה בני שאול בחיר השם לתלותם והרגום ולא ריחמו עליהם (ע"פ לשון רמב"ם איסורי ביאה פי"ב הל' כ"ב—כ"ד וע"פ שיטת ר"ת). ואומר רבינו יעקב (יבמות ע"ט א' תד"ה ונתינים) שמה שאומר בפרק הערל (שם) שאמר דוד שלש סימנים יש בישראל רחמנים וביישנים וגומלי חסדים והגבעונים שאין להם סימנים הללו אינם ראויים לידבק בהן, ולא בא לומר שאם היו בהם סימנים אלו שמותר לישא מהם ולהנשא להם, שהרי מן התורה אסורין בדבר זה, אלא לידבק במעשיהן ולהניחם משוחררים כישראל רוצה לומר, ומה שאמר בפרק הערל (שם) בימי רבי בקשו להתיר נתינים, רוצה לומר להתיר שעבודם, ואמרו חלקנו נתיר חלק מזבח מי יתיר, וכיון שלא נוכל להתיר חלק מזבח גם חלקינו לא נתיר שלא ישתכח חלק מזבח כשיבנה בית המקדש.
<h2>דף עו:</h2>
ועכשיו בזמן הזה כל הגרים מותרים לבא בישראל מיד, דתניא בתוספתא דמסכת ידים (פ"ב ה"ח) ומביאה בברכות פרק תפילת השחר (כ"ח א') שבא יהודה גר העמוני לפני חכמים ושאל להם מה אני לבא בקהל והמסקנא שהתירוהו לבא בקהל מפני שכבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל העולם כולו ועירבבם זה בזה והגלה כל אומה ואומה ממקומה והואיל ונתערבו האומות האסורות באומות המותרות שהן רוב הותר הכל שכל הפורש מן האומות להתגייר חזקתו שמן הרוב פורש (ברכות שם), ומה שאמרו (מגילה י"ב ב') הסנהדרין בגולה לאחשורוש כשבא ליטול עצה מהם להרוג את ושתי ואמרו לו לך קח עצה מחכמי מואב שהן מיושבין שנאמר (ירמיה מ"ח י"א) שאנן מואב מנעוריו ושקט הוא על שמריו לא הורק מכלי אל כלי ובגולה לא הלך על כן עמד טעמו בו וריחו לא נמר, דוחים היו את המלך (יבמות ע"ו ב' תד"ה מנימין) פן יחרה אפו עליהם כאשר תשוב חמתו מושתי, ומן המקרא אין ראיה שהרי הוא נאמר קודם בלבולו של סנחריב. תניא בתוספתא דקידושין (פ"ה ה"ו) אמר רבי יהודה מנימין גר המצרי היה לי חבר מתלמידי ר' עקיבא אמר אני מצרי ראשון אשיא לבני מצרי[ת] שנייה כדי שיהיה בן בני ראוי לבא בקהל, אמר לו רבי עקיבא טעית שכבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל כל העולם כולו, אמנם בתוספתא דמסכת ידים (פ"ב ה"ח) תניא אמר לו רבן גמליאל אף גר המצרי יהא מותר אמר לו ר' יהושע למצרי(י)ם נתן להם הכתוב קצבה שנאמר (יחזקאל כ"ט י"ג) מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים מן העמים אשר נפוצו שם וישבו על אדמתם, פירוש וחזרו לקביעותם ונאסרו (ע"פ יראים סי' מ"ב) וצריך להתיישב בדבר, ורבינו שמשון איש ירושלים כתב (ר"ש ידים פ"ד מ"ד) כי בחלק (סנהדרין צ"ו ב') משמע שעמון ומואב לא בלבלם סנחריב כי אם נבוכדנאצר שאומר שם עמון ומואב שכיני בישי דישראל הוו שלחו לנבוכדנאצר תא עלייהו וירמיה נמי כתב (ירמי' כ"ז ב') עשה לך מוסרות ומוטות ושלחתם אל מלך אדום ואל מלך מואב ואל מלך בני עמון ביד המלאכים הבאים אל ירושלים אל צדקיהו, משמע שאחר סנחריב היו שכיני ישראל והיו משועבדים לצדקיהו ובלבלם נבוכדנאצר אחרי כן, וכמו שבלבל עמון ומואב כן בלבל מצרים אחר ששבו מבלבולו של סנחריב, ולפי שהתחיל סנחריב הבלבול נקט סנחריב ועיקרו אחורבן נבוכדנאצר קא סמיך וכתיב בירמיה (מ"ט ג') בחורבן שחרב נבוכדנאצר את עמון הילילי חשבון כי שודדה עי צעקנה בנות רבה, ובמצרים כתיב (ירמיה מ"ו י"ט) כלי גולה עשי לך יושבת בת מצרים. יש מדקדקים שאדומים לא נתבלבלו, דאמרינן בעבודה זרה (י' ב') ששאל אנטונינוס המלך לרבי אם יהיה לו חלק לעולם הבא ואמר לו הן והשיב לו אנטונינוס והכתיב (יחזקאל ל"ב כ"ט) שמה אדום מלכיה ושריה, ועוד מדקדק שם (י', א') התלמוד גבי יום גינוסיא של מלכים ומי מוקמי בני עשו מלכא בר מלכא והכתיב (עובדי' א' ג') הנה קטן נתתיך בגוים בזוי אתה מאד שאין מעמידין מלך בן מלך משמע שאדום לא נתבלבל, יש לפרש שאין בלבול מועיל בזרע המלכים שמתוך חשיבותם יש להם שם וניכרים בכל מקום (ע"פ יראים סי' מ"ג).
<h2>דף עח.</h2>
בפרק שני דמסכת כריתות (ט' א') אומר, שבשלשה דברים נכנסו ישראל לברית במילה ובטבילה ובהרצאת דמים של קרבן, שהרי מילה היתה במצרים שנאמר (שמות י"ב מ"ח) וכל ערל לא יאכל בו ומל אותם משה רבינו, שכולם בטלו ברית מילה במצרים חוץ משבט לוי ועליהם נאמר (דברים ל"ג ט') ובריתך ינצורו, וטבילה היתה במדבר קודם מתן תורה שנאמר (שמות י"ט י') וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם, וקרבן שנאמר (שמות כ"ד ה') וישלח את נערי בני ישראל על ידי כל ישראל הקריבום, וכן לדורות כשירצה הגוי ליכנס בברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ולקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה והרצאת דמים של קרבן ואם נקבה היא טבילה וקרבן שנאמר ככם כגר מה אתם במילה וטבילה והרצאת דמים של קרבן אף הגר כן, ומהו קרבן הגר עולת בהמה או שתי תורים או שני בני יונה ושניהם עולות, ובזמן הזה שאין שם קרבן צריך מילה וטבילה וכשיבנה בית המקדש יביא קרבנו, גר שמל ולא טבל או טבל ולא מל אינו גר עד שימול ויטבול, וצריך שיטבול בפני שלשה כמו שאומר בפרק החולץ (יבמות מ"ו ב'), והואיל והדבר צריך בית דין אין מטבילין אותו לא בשבת ולא ביום טוב ולא בלילה ואם הטבילוהו הרי זה גר (ע"פ רמב"ם איסו"ב פי"ג הל' א'—ו') כדאמרינן בירושלמי (סנהדרין פ"ד ה"ה) דיינין שטעו ודנו בלילה דיניהם דין שנאמר (שמות י"ח כ"ב) ושפטו את העם בכל עת, ובה"ג (דף כ"ד ד') פסק מטבילין בשבת לכתחילה. טבל בינו לבין עצמו אפילו בפני שנים אינו גר, וכן א"ר יוחנן ור"ל בירושלמי (סנהדרין פ"א ה"א) שנים שדנו אין דיניהם דין, ובגר כתיב משפט שנאמר (במדבר ט"ו ט"ו) משפט אחד יהיה לכם ולגר וכתיב (דברים א' ט"ז) ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו (יבמות מ"ו ב' תד"ה משפט) וגר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין שזכות הוא לו כדאמרינן בכתובות פרק ראשון (י"א א'). ואמרינן ביבמות פרק הערל (ע"ח א'), מעוברת שנתגיירה וטבלה אין בנה צריך טבילה (ע"פ רמב"ם שם הל' ז').
